התחלה חדשה נהדרת
הכחשה
קיץ 2019. שעת אחר צהריים. אני מסיים את ישיבת הזום האחרונה ברצף ארוך וסוגר את המחשב. יושב לבד בחדר הישיבות הגדול ומתמסר רגע לשקט. יום מטורף - כמה סמלי: התאריך 24/7. הטלפון שלי מצלצל ממספר שאני לא מכיר. זו מישהי שמתחילה את השיחה בלהגיד לי שהכל בסדר ושמיכל והילדה בהכרה ושהיא איתם ליד הרכב שהתהפך, שהמשטרה כבר שם ושמחכים לאמבולנס. הנשימה כבדה, הבטן מתהפכת, הלב פועם חזק בצוואר ובבית החזה שמרגיש פעור וחלול. הפנים מתחילות להזיע זיעה קרה ואין לי רוק. אני מרגיש שאני הולך להתפוצץ. אני רץ החוצה. מאיפה מתחילים? מה קורה עכשיו? נכנס לרכב ולא בטוח לאן לכוון את הווייז. מהדרך מתקשר לסוכן הביטוח, אך הוא לא עונה. מתקשר לחברת הגרירה כי המשטרה דורשת שיגיעו לגרור את הרכב, מזעיק שכן שיהיה במקום עם המשטרה והגורר, מבקש ממנו שיאסוף חפצים מהרכב, נוסע לבילינסון ומחכה מחוץ למיון לאמבולנס שיגיע איתן. החיים שלי הולכים להשתנות. אני נופל בחושך לבור עמוק והרוח על הפנים רק מתגברת. אני לא יודע היכן הריצפה ומתי אפגע בה. פוקח עיניים חזק חזק ולא רואה כלום. אין לי שליטה בשום דבר שהולך לקרות מעכשיו. אין לי שליטה בחיי ואני מגיב כמו חיה פצועה שכואב לה.
השבועות שאחרי כן מודחקים ואני זוכר מהם רק הבלחות של זכרונות מקוטעים – מגרש הגרוטאות אליו הגעתי לפני השמאי שהיה צריך לקבוע את דרגת הפגיעה. אני עומד ליד הרכב המרוסק. הגג קרס, החלונות מנופצים, כל הפנים הפוך, מטף שברכב תקול מעוצמת הפגיעה, כל כריות האוויר הורדרדות פרושות לרווחה, דיסק תקוע בין מסגרת החלון, כפכף של מיכל שאני לא מצליח לחלץ מבלי להיחתך משברי אבק זכוכית של השמשה הקדמית, גלגל קדמי נעקר לגמרי, הכל מעוך. ריח של זכוכיות, שמן שרוף, גומי ודלק. טיפות דם של מיכל על תקרת הרכב ועל משען היד. אני מצלם כדי לא לשכוח. כמו צלם של זירות רצח. אני שם ולא שם. הבטן מתהפכת ועולה לי בחילה. אני רואה את פני המוות. כך נראה ומריח המוות שממנו הצליחו להינצל במזל מיכל והבת הבכורה שלי. חום של סוף יולי, אני עוצר תשוש ליד פיצוציה וקונה טרופית. אני צריך סוכר ואנרגיה כמו נרקומן, ושואב ארבע כאלו במכה – קרות, כמו של פעם, עם הטעם של הענבים שילדים אוהבים. מתגעגע כל כך לימים פשוטים. אני לא רוצה להיות כאן עכשיו. אני רוצה להיות במקום אחר.
מיקוח
חוזר לבית החולים, מחליף את חמותי בלסעוד את מיכל, עוזר לה לקום לשירותים, מנשק אותה במצח, יש לה חתכים ושטפי דם, זכוכית תקועה באמה של היד, חוליה שבורה בגב, צוואר שלא מצליח לזוז הרבה, מבקש מהאחות עוד שלושה מ"ל אופטלגין נוזלי להקל על הכאב שלה, יוצא ומחפש מומחה אחד ואחר כך עוד אחד, תר ומוצא, יוצא וחוזר, מגיע אל מומחה אחד הביתה עם הדיסק של הדימות או אל הקליניקה של האחר באיכילוב, משיג בדרך לא דרך את הרב פירר. לומד על הדרך תוך כדי ריצה על ניתוח עם קיבוע מסמרים, מה זה ניתוח זעיר-פולשני, ועל שיטת TLICS לקיטלוג פגיעת עמוד שדרה. שלושה מומחים וארבע המלצות. הכל להחלטתנו בסוף – ניתוח או לא. יושב עם מיכל בלילה ליד המיטה בבית החולים ומחשבים סיכונים עם עצי החלטה האם לעשות ניתוח או לא, ומה הסיכויים לנזק תמידי או נכות כתוצאה ממנו. אני מנסה לייצר לעצמי ולה ודאות. הייתי כל כך טוב בזה עד שכל זה קרה והתפקיד שלי בהצגה הזו חייב להמשך. אני עייף, עייף כל כך ולא יכול לעצור. מבקש מהקולגות ומהמנהלת בעבודה לא להפריע ושלא אוכל להיות זמין, אך מקבל סמסים שמציקים לי כל יום בלשאול מה שלומה ומתי אנחנו יוצאים משם. אני לא יודע מה לענות ומוכה בהלם מכל מי שלא רואה אותי ולא מבין במה אני נמצא כרגע, ושרק רוצה שאחזור לעבודה. גם אני רוצה לחזור לשגרה שהייתה. בחיי, אני כל כך רוצה.
מחליף את זמני בין בית החולים לסידורי הטפסים שצריך להמציא, דוח מד"א, דוח תאונה מהמשטרה, הרים של מסמכים לביטוח הרכב, לביטוח לאומי, הכרה כתאונת עבודה ברישומים הרפואיים, טופס כלשהו מהעבודה של מיכל, אחר כך יוצא וחמותי מחליפה אותי בבית החולים ואני מחליף אותה עם הילדים בערב. מתפעל ארוחת ערב, מקלחות, סידורים וקורס על המיטה בסוף הערב וישן שינה טרופה, קם בבוקר ורוצה להמשיך את הדבר היחיד שנשאר יציב בחיי – אימון בשק איגרוף. אני מתאמן כל בוקר לפני שאני יוצא לבית החולים ומרסק את השק בחבטות חזקות חצי שעה כל פעם, אני צועק תוך כדי, הנשימה כבדה ואני לא יודע להבדיל אם מגרון חנוק מבכי או מהמאמץ. כך עוד יום. ועוד אחד. עוד ערב מגיע למשמרת שניה. הבן הקטן שלי עוד לא גמול מטיטולים וחגג שנתיים בדיוק כמה ימים קודם לתאונה. הוא מסתכל עלי בעיניים גדולות ומבין שמשהו אחר קורה סביבו, אני נרדם איתו מחובק, מחייך הרבה, צוחק איתו בכוח כדי שלא ירגיש את התהום שאני ומיכל נמצאים בה, מנשק אותו המון. רוצה לבכות. אני ילד אבוד כמוהו. אני רוצה לבכות בקלות כמוהו ולא יכול. ההצגה חייבת להמשך. לפני השינה, אני מעודד את הבת הגדולה לדבר על התאונה ועל מה היא מרגישה. שתדבר על זה כמה שיותר. לא להסתיר אחרת זה ישרוט אותה לכל החיים. היא מדברת ומסתכלת אלי עם עיניים חומות טובות ומסבירה לי איך זה קרה בעודי עושה עצמי מתעניין ושואל שאלות כאילו אני מדבר על פרק בסדרה שראתה בטלוויזיה ולא על החיים שלה. שריטות קלות עדיין על הפנים שלה מהזכוכיות שהתנפצו, פלג הגוף העליון והירכיים צבועות כהה בשטפי דם פנימיים מעוצמת המכה של חגורת הבטיחות שהייתה לגופה. היא מדברת אלי ואני מלטף את השיער שלה כמו לא מאמין. אני רואה מולי ילדה מתה מהלכת ומדברת. אני חושב על המציאות המקבילה בה אני יושב שבעה ומחבק תמונות שלה. מצטער שלא ביליתי עוד יום כיף איתה כמו שהיא התחננה אינסוף פעמים בזמן שהייתי עסוק מדי בלהגשים את עצמי מול מסך מרצד עם חבורה של בני 27 מגניבים. אני חי את המציאות שבה היא ניצלה בנס. אני צופה בנס חי, מהלך על שתי רגליים - על ילדה שנולדה מחדש ואינה יודעת את זה. ואני מחייך אליה והגרון שלי חנוק מבכי של אושר. אני רוצה להתפרץ ורוצה כל כך לבכות אבל ההצגה הזו חייבת להמשך ועכשיו אני כאן בשבילה, ואחריה נמצאים שאר הילדים, אחר כך מיכל ובסוף התור נמצא אני. אני מחכה לתורי שיגיע.
כעס
עוד יום ועוד יום. ועוד יום. זורק את הילדים איפה שאפשר. חודש אוגוסט ללא מסגרות ואין הרבה עזרה בנמצא. כמעט ומתנגשים בי בכביש – אני עייף גם באור יום, אני עושה טעויות ולא יכול לשלוט בזה אפילו שאני יודע שלא צריך עכשיו עוד הורה שמעורב בתאונה על הראש. כך הלוך וחזור מהבית לבית החולים. שיחות אל תוך הלילה עם מיכל ועם עצמי על אשמה וכעס על איך כמעט לקחה את עצמה ואת הילדה שלי איתה בגלל רגע של חוסר תשומת לב. תשעה ימים שהם נצח עד שמיכל משתחררת מהמחלקה הנוירוכירורגית עם סד שילווה אותה לחודשים הקרובים. אנחנו נוסעים חזרה הביתה וכל אבן קטנה ומהמורה פצפונת על הכביש כואבת לה. אני נוסע לאט בחום של בוקר יום אוגוסט ולפתע חולפים על פני המקום בו זה קרה פחות מ-500 מטר מהבית – דיסקים עוד מפוזרים בצד הדרך בתעלה, מגבים, חתיכות פלסטיק שונות, קיר אבן המתלול שבצד הדרך בנתיב הנגדי מגולחת בצבע בהיר יותר על פני כעשרה מטרים מעוצמת פגיעת הרכב בו. מיכל פורצת בבכי. היא לא רוצה להיות כאן. היא לא מאמינה שזה קרה לה. גם אני לא. בחיי, שגם אני לא.
המשך חודש אוגוסט היה ימים קצרים בעבודה עד השעה 16:00. אני קובע את זה כעובדה. המנהלת תוהה למה לא אוכל אחרי ההשכבות לישון של הילדים להתחבר מהבית. לך תסביר לה מה זה לעשות החלפות של ראש בראש עם הבייביסיטר ששכרת אשר שומרת על אשתך ועוזרת לה לקום, לאכול ולהיות עם הילדים עד שתחזור. לך תסביר שהמשמרת השניה שלך נראית לחוצה לא פחות מזו הראשונה בעבודה, רק עם תוספת של מטלות, בירוקרטיה ומילוי מסמכים, סיוע למיכל לקום מהספה וללכת לשירותים, כביסות, נקיונות ומקלחות שאינני רגיל לעשות. כבר לא אכפת לי ממה חושבים. כמעט איבדתי דברים כל כך חשובים לי, וגרוע מזה - אני הולך ומבין שאני מאבד את שארית כוחותיי ואת שפיות דעתי לאט אבל בטוח. בבקרים אני כמעט פורץ בבכי כשאני יוצא מהאוטו, ובזמן שאני הולך לבד בדרך הקצרה לבניין של העבודה. הגרון עוד חנוק כשאני עולה במעלית ולובש את גלימת מנהל המוצר עם האנרגיות הלא נגמרות והחיוך של אחד שלמרות הכל מצליח לייצר שגרה. אני שבור. חלק מהאנשים כלל לא התקשרו כשהייתי שם או אפילו שאלו לשלומי כאשר חזרתי לעבודה. אני מסתכל על האנשים מסביבי ובעיקר כועס על שהם לא יודעים איך זה להיות בנעליי. הם מעט מתעניינים, מצקצקים בשיניים ומזינים את פחדיהם בראשם אבל אז נעלמים. כעסתי על החבר ששלח לי כמה ימים אחרי התאונה תמונה של מסעדה מטופשת שפעם היינו בה ביחד בחו"ל. הוא לא ידע על כל זה אפילו. הוא לא טרח לשאול אותי את השאלה הכי נפיצה: "מה שלומך? לא דיברנו מזמן". החלטתי ביני לבין עצמי שאם לא שואלים אותי מה שלומי אולי לא באמת רוצים לדעת ואולי כדאי גם לא לשתף. כעסתי על הקולגות בעבודה שלא היו שם בשבילי ועוד יותר על אלו מהם שדווקא כן היו שם אך בכלל לא בשבילי. כעסתי על חלק מאמהות קבוצת הוואצאפ של הישוב שיצרתי עבור הכנת ארוחות חמות כשעוד היינו בבית החולים, שביקשו שרק נגיד מה צריך ושהן ישמחו לעזור, כתבו מילים יפות אך בסוף נאלמו דום ונשארו ספונות בבתיהן כשבאמת ביקשתי. כעסתי על השכנה והחברה הקרובה ששמעה על זה רגע לפני שטסה לנופש בחו"ל אך גם כשחזרה כמה ימים אחרי כן לא באה לבקר, לשאול או לדרוש בשלומה של מיכל, ולא הציעה שום עזרה. כעסתי על בני המשפחה שלי שלא שינו יותר מדי את הלו"ז השבועי שלהם אלא רק הקדישו את סופי השבוע לעזרה במה שאפשר. כעסתי על כולם כי יכלו לעשות יותר ולא עשו. כעסתי על חברים מהעבר שחידשו קשר אחרי שקראו בפייסבוק רק באמצעות תגובה לקונית: "בריאות!" או בהודעת וואצאפ מזועזעת ואז נאלמו דום ושוב נעלמו מחיי.
דיכאון
אני מתנהל במוד אוטומטי, כמו מכונה. אומר את הדברים הנכונים, אומר באוזני אחרים בעבודה שכדי להיות חזקה כל כך גם פלדה צריכה להישרף בחום גבוה ואז שיכו בה, ישימו אותה במי קרח ויכו שוב ואז שוב ושוב וחוזר חלילה. זה מעודד אותי רק לרגע ואני לא באמת משכנע את עצמי. אני מתפעל את שגרת העבודה ואת המשמרת השניה בבית אבל אין לי רצון לחיות באמת את החיים האלו. לא בחרתי את שגרת החיים הזו ולא גרמתי לשינוי הזה. זה קורה לי. אני קורבן ולא אשם בזה. אני רוצה לברוח ולהזרק על חוף מדברי שקט ורחוק - לים המלח, למקום עם הרים רחוקים ונופים רחבי כפיים, אני רוצה שאף אחד לא יהיה תלוי בי, שאוכל להיות חופשי, לשבת עם עצמי בשקט, לבחור לעצור. אך אין לי אפשרות אפילו לעצור כי עכשיו אני גם המפרנס היחיד ואין לי אפילו שליטה על האם אני רוצה לעבוד או לא. משק הבית הזה שצריך הכנסה אחת לפחות כדי להשאר עם ראש מעל המים ושלושה ילדים שצריך להאכיל.
הזמן עבר. חודשיים אחרי. הילדים חזרו למסגרות. המצב של מיכל השתפר והיא התחזקה. היא הצליחה לחזור לעשות מטלות בית עם סקוואט בגב ישר שלא מבייש מדריכי יוגה חזקים ומנוסים. הכעס פינה מקום לחמלה, לשיחות קרובות איתה, להיכרות מעמיקה, לשאלות על קיום והגשמה, על תכלית הקיום בעולם הזה ועל מה חשוב בו באמת, לאט לאט ראיתי איך אני פתאום אני רואה בה אדם מסוגל ויכול, התחלתי לשאול את עצמי מה התרומה שלי למצב שאליו נקלעתי – אולי לא הייתי שם בשבילה, עסוק מדי, והיא פשוט קרסה מעייפות על ההגה כשהגוף שלה כבה. היא לא התלוננה. היא לא האשימה אותי מעולם בכלום. איזו גדולה זו של אדם נאור. ראיתי בה את היופי, גיליתי מחדש את האישה החזקה, האצילית והנבונה שאליה כל כך נמשכתי והערכתי. בין סשנים של פיזיותרפיה שלה מצאתי את עצמי גם מחליט ללכת לעקירת שן בינה מיותרת לחלוטין. רק רציתי להרגיש כאב כמו שהיא מרגישה, להיות איתה בסבל כי הרגשתי שמגיע לי גם לחוש מעט מהכאב שלה. כשמצבה המשיך להשתפר, אחרי ארבעה חודשים, גם הסד ירד ותרמנו אותו בעמדה של "יד שרה" בבית החולים בילינסון אחרי ביקורת המומחה. לא רצינו להירשם, לא רצינו קבלה, פשוט זרקנו אותו שם וברחנו. לאט לאט הסתכלתי על האנשים סביבי, על מי שאכזבו אותי והבנתי שזו הייתה הציפיה, האכזבה והכעס שלי. רק שלי. שאלתי את עצמי מי הוא האדם שברגע האמת אין לו עזרה אמיתית לצידו ושנותר כועס על כל העולם.
הסתכלתי על עשרות האנשים בדרך לעבודה שרצו במעברי החצייה כשראשם טבול במסך הסמארטפון או בפלייליסט מנחם של ספוטיפיי, עיניהם מנוכרות, מבטם עייף וכבוי. הסתכלתי בהשתאות על בעלי המשרות והחיים הנורמליים, שחתכו אותי כמו משוגעים באיילון או צפרו לי בכעס רק כדי להיות מקום אחד יותר קרוב בפקק לרמזור האדום ממילא. רצים בדרך לשום מקום, כל אחד מהם כאילו במרדף הישרדותי להשיג משהו שיציל את חייו ואת המשכורת הבאה, אכולי כעסים, נשלטים על ידי פחדים, ומה יגידו, מונעים מכיבוי של תסכולים, רוצים להיות אלו שיקבלו את המילה הטובה כדי להרגיש שייכים וראויים. פחות ופחות הרגשתי שייך כאחד מהם ככל שהימים נקפו בנסיעותיי מהבית אל העבודה ובחזרה. הסתכלתי על המנהלים בעבודה, ועל חלק מהקולגות מתבוססים בפוליטיקה חסרת תכלית, במרדף שווא להגיד את המילה האחרונה כדי לקבל אשליה של כוח ושליטה על המעגל הקטן וחסר המשמעות שנקרא חייהם. כל מה שהצלחתי לחוש הוא חמלה לסבל האותנטי שקיים בכל אחד מהם.
קבלה
לאט לאט הפסקתי לראות את מה שאין באנשים סביבי, ובמקום זאת התחלתי לראות רק את מה שקיים בהם. ראיתי סבל, פחד, כאב. כבר לא השוויתי אותם אליי. הם לא אשמים במה שקרה לי. אין תוכנית גדולה עבורך או נגדך, אין קואליציות ואופוזיציות, אין להטוטים, אין מילים ומעשים, יש רק את החיים והדבר היחיד שבטוח בחייך הוא הנשימה שלך עכשיו ברגע זה. אין באמת מי שמציל, אין דרך סלולה ומסודרת יפה, אין מי שמכווין את הדברים מלבדך. מאחורי הפרגוד של הקוסם מארץ עוץ לא היה קוסם אלא מראה בה נגלתה אלי דמותי שניבטה אלי והסתכלה לי בעיניים. ראיתי בה ילד עם לב ענק וחמלה אינסוף שחווה כאבים, שיפוטיות וביקורתיות, שחווה חוויות קשות ולימד את עצמו כמגננה להיות אדם ציני שאינו חווה כאב של אדם אחר, שמצליח לגלות רק מעט חמלה לסבל של אחרים ושמסתיר את זה באמצעות בדיחות שחורות ונוקשות מעשית, שמעדיף לנקוט בהשקפת עולם בינארית של טוב ולא טוב, של שחור ולבן, של חי ומת. ראיתי אדם שניסה לייצר לעצמו ודאות באמצעות כל כך הרבה סימני קריאה והחלטיות, בתהליכים, באקסלים, בניתוח ופירוש נתונים, בהסבר ותיווך גם של המורכב ביותר באמצעים פשוטים כדי תמיד לעמוד מול משהו שהוא עצמו יצליח להבין. כך שתמיד ירגיש שהוא עומד מול משהו לא מאיים שאינו יכול להפתיע אותו, ושאינו כאוטי ולא צפוי כמו חיית טרף מסוכנת. ראיתי אדם שהדיוק ורמת ביצוע גבוהה היו לו חשובות לו יותר מאשר החמלה לאנשים שאינם עומדים ברף הזה מסיבותיהם שלהם, ראיתי אדם שעם כל ההשכלה שלו, בעצם הייתה לו יכולת די מוגבלת להכיל את האחר, הלא מובן והשונה ממנו. שמילה כמו "אחריות" מתכתבת לו עם אשמה וביקורת, ש"טיפול" משתמעת כחולשה ו"עצירה" עם ויתור. ראיתי אדם דיכוטומי, שבראשו משהו בא על חשבון האחר, שהאונה השמאלית השכלתנית הייתה פיצוי מספיק טוב לכיבוי מבוקר של זו הימנית, שהאמין שרוחניות גבוהה, חמלה ואהבת חינם לאחרים היא מה שעושים לובשי שרוואלים תפרנים במידברן ולא אנשים נאורים ומודעים, לובשי טייטלים במקצועות ההיי טק ובעלי משכורות מנופחות. אדם שמאמין שאי אפשר שהאונה השמאלית והימנית יעבדו יחד כמו מכונה משומנת בסימביוזה ואף יחוללו הפריה אחת של השניה במקום להפריע. אדם שמרגיש בכל נימיו שאם לא יחשוב מדוייק וענייני אז ייחשב לטיפש. ראיתי אדם שעם כל היכולות הגבוהות שלו היו דברים פשוטים מאד שלא האמין שהוא יכול לעשות וגם זה לא הדליק בראשו שום נורת אזהרה. התכונות שראיתי באחרים היו כל הזמן הזה התכונות שלי שהשתקפו לי מהם. אנחנו בוחרים לראות באחרים רק את התכונות אשר קיימות בנו. איננו שולטים בזה ולרוב אף מפחדים להכיר בזה. הצלחתי לראות עד אז רק את האין, את מה שלא קיים במקום את מה שישנו, ושהוא גדול. ועל מה שראיתי שקיים היה לי נוח לכעוס, לצפות ולהתאכזב, היו לי צידוקים מרשימים כדי להישאר בעמדת הקורבן שנים קדימה. הייתי איש מכונה שלא משנה מה, הוא נתן לתוצאות מדידות להיות במקום הראשון לפני יחסים עם אנשים סביבו. זימנתי אלי אנשים שהיו בדיוק כמותי - אנשי מכונה, מכווני מטרה ונטולי חמלה שלא נותנים לנסיבות להפריע להם בדרך ליעד. אני אחראי. אני מחליט. אני קובע. אינני קורבן. זימנתי לעצמי להיות בקרבת אנשים שאינם עוד מתאימים לי. אני חייב לשחרר אותם מעליי באהבה. זה הזמן שלי להשיל מעלי נשל עור ישן ולהיוולד מחדש בתור כל מה שהתחבא מתחת הרבה שנים. הפעמונים הגדולים צלצלו בצליל מחריש אזניים והדהדו בין קירות הנפש שלי. השעה שלי הגיעה לרוץ החוצה בעיניים עצומות. אין דרך חזרה. אני לא אחזור יותר להיות מי שהייתי לפני.
התעוררות
בחודש דצמבר מיכל כבר החלימה יפה ודובר על חזרה לעבודה בתחילת ינואר. שאלתי אותה בערב של איזה יום אחד אם זה בסדר מבחינתה שאני גם אעצור לזמן מה, שאני מרגיש שרוף כמו המבורגר ששכחו אותו על המחבת, שאני צריך לטפל בעצמי ולנוח. היא ענתה שבוודאי. אחרי יום שאלתי אותה לגבי מה אם אני אעצור לכמה חודשים. אולי אפילו שנה. היא ענתה בוודאי. ככה סתם. ישר ומיד. היא לא שפטה אותי, לא ניסתה לעשות משא ומתן, לא הפחידה אותי בשאלות ובאמירות רוויות חשש ותפיסות עולם אישיות מעוותות. היא לא נתנה לפחד ולאינטרס האישי לדבר מגרונה, היא ראתה אותי נטו מולה - יצור עייף מהקרב של החודשים האחרונים שרוצה לעצור ועוד לא יודע להגיד לעצמו שמותר לו ושזה בסדר. כאילו שמעה אותי אומר לה שעכשיו הגיע סוף סוף תורי. עכשיו תורי גם להתפרק, להיפצע, להישבר, לנוח, להחלים, לגדול, ללמוד ולעשות את כל מה שרציתי ודחיתי בלידה החדשה הזו של חיי. בהתחלה, כשאמרתי לה את זה בקול הזדעזעתי לשמוע את עצמי. לקח עוד יום ואז פתאום זה נראה לי טבעי וברור. כבר לא כל כך מפחיד. החלטתי לעצור. לעצור הכל. לעזאזל – אני עוצר הכל. התאריך שהיה לי בראש והידהד היה ה- 8/2/2020. אין לי מושג למה. זה אפילו בכלל נפל על יום שבת. החלטתי להתפטר ביום ראשון שלמחרת אותה שבת. רק כמה שבועות אחרי גיליתי מאמא שלי שזה היה התאריך שבו סבא שלי נפטר לפני כמה שנים. זה גם קרה ביום שבת. אולי מישהו רומז לי משהו ואולי לא. כבר לא אכפת לי – ההחלטה נפלה. החודשים הבאים היו עילוי רוח משחרר. הגעתי עם מצב רוח טוב ובחיוך לעבודה. החיוך שלי היה גדול מאי פעם. אני, שאוהב להיות בשליטה, מוותר עליה מרצון. זה כלי ששירת אותי זמן כה רב אך מהסיבות הלא נכונות. אני חייב להפטר ממנו כדי להשיג כלים אחרים טובים יותר להמשך חיי. ההחלטה נפלה וזו רק הייתה ספירה לאחור. משהו היה לי כל כך משחרר בלשלוט רק במתג שיחרור הפצצה הזו ומאותו רגע להגיד לעצמי: "זהו, הרכבת כבר יצאה ואין מי שיעצור אותה". זו תחושת האין ברירה הכי נפלאה שחוויתי בחיים. רציתי לנוח, רציתי ללמוד, להיות חופשי, רציתי להתפתח, רציתי לראות את המטריקס מבחוץ, רציתי לעשות את זה באומץ, להיות במקום ששלם עם עצמו ולא כזה שבורח ליום מחלה כדי לאסוף לעצמו נשימה אלא בוחר במודע בשנה של הבראה, התפתחות אישית והתחזקות. רציתי לתרום משהו אמיתי לעולם, לאנשים סביבי, לשחרר אנשים מהפחד הקיומי, מהסבל המובנה, מברירת המחדל שהפכה להיות כלא נפשי אחד גדול ומאמלל. אחרי שהתפטרתי התעקשתי לעשות את השתיה של הפרידה מהעבודה כמה שיותר מוקדם. אחרי מספר דחיות זה נפל על יום לפני יום ההולדת שלי – ב- 27/2. אני זוכר שחיבקו אותי חלק מהאנשים בשתיית הפרידה באופן מוזר, עם הפנים מוסטות לכיוון השני. זה היה לי מוזר מאד ולא הבנתי למה. זה היה היום שבו רשמית התפרצה הקורונה בישראל. אחרי כן, נסעתי הביתה, נכנסתי להתבודד מרצון ולנוח, ויחד איתי נכנסו לבידוד כפוי גם המדינה והעולם כולו. איזה עיתוי.
אני מודה לאלוהים ולגורל שלי על חצי השנה של מסע יסורים, פחד, תקווה, אהבה, וצמיחה. חצי שנה שבה חוויתי איך נראה ומרגיש העולם שלך כאשר הוא קורס במכה אחת ומתפוצץ פנימה אל תוך עצמו, אל חור שחור חסר צפי סיום, אל תוך איבוד שליטה טוטאלי על כל מה שהיה בטוח וברור מאליו רגע לפני, אל התמודדות עם לוע הכריש שיוצא מתוך המים ונוקש בשיניו מול הראש שלך, ושבתוך זה עוד צריך להמשיך לנווט כרגיל במין אין ברירה. במחשבה לאחור, זו הייתה ההכנה הטובה ביותר לקורונה עם פור של חצי שנה על פני כל מי שהיה סביבי. למדתי עד כמה אני באמת חזק ומהם הדברים החשובים ביותר בחיי מבלי שאצטרך לאבד אף אחד מהם. הקורונה הייתה הברכה הכי גדולה בחיי.
הגשמה
אני עושה עכשיו את מה שלשמו יועדתי בעולם הזה, ומיכל עובדת בחצי משרה. ירדנו במכה לחצי מיכולת ההשתכרות הקודמת שלנו ועלינו פי שלושה בכל פרמטר אפשרי אחר של חיינו האישיים והמקצועיים. מיכל שמחה ללכת לעבודה, היא נהנית לעשות את מה שהיא עושה. היא איננה סובלת יותר, לא מבזבזת אנרגיות לשווא, אינה מתעייפת מעיסוק חסר תכלית, היא מאזנת בין החיים, העבודה, היחסים עם הילדים ואיתי, בין הזמן שלה בבית, ביוגה, פיזיותרפיה, מפגש עם חברה והתפתחות אישית. הכל פשוט. הכל מדוייק. פתאום כשיש זמן יש כל כך הרבה יותר מקום להקשבה, להיות עם הילדים, לתת להם לסיים משפט באמת, להסתכל להם בעיניים, להתרגש לרגע כשאני רואה את הגדולה שקיימת בהם כשהם מדברים אלי, כשהם צוחקים צחוק אמיתי ספונטני. אילו אנשים מדהימים הם ואיך הנשימה שלי נעתקת מלהבין שהדבר המדהים שאני רואה הוא בעצם הבבואה שלי ושל מיכל, כשיש זמן פתאום אין צורך לקטוע את הילד שלך באמצע משפט, אתה יכול להיות רגוע ונוכח איתו, יש זמן להכל. יש עודף של זמן ככל שאצטרך – אינני צריך לדחוס את מעט הזמן שנותר לעצמי בתחום צר בו אני מתנהג כמו חיה רעבה שנושכת בחזרה אם אנשים סביבי לוקחים לי פיסה ממנו. אף אחד לא סופר זמנים, אין לו"ז ואין פגישה, אין אילוץ של לצאת מהר כדי לא להתקע בפקקים, פתאום יש הרבה זמן ואפשר להיות נדיבים איתו. אפשר לפרגן בו. יש גם את מחר ומחרתיים. אין לחץ לתפוס אותו בשתי ידיים משום שאין לי מספיק ממנו לעצמי. אפשר לחלק אותו בנדיבות לאנשים סביבך, בלהקשיב להם באמת מבלי לחתור להגיע למשהו שחשוב לי שישמעו או לשכנע. הנשימה מתארכת ומגיעה עד לבטן, חיי נעשו ראויים למחייה. פתאום אני שם לב שככל שאני מקשיב יותר, כך פחות ופחות יש לי מה להגיד שבוער לי להוציא החוצה.
עשיתי קורס מאמנים בשיטת סאטיה שנמשך שנה, והיום יש לי הזכות לאמן אנשים לחיים חופשיים, מדוייקים ונינוחים יותר, אני מצליח לעסוק באימון ונגזרותיו מבלי להתעייף לדקה. להיפך - אני מרגיש שאני מתמלא בעוד ועוד אנרגיות ככל שאני ממשיך. שייפתי יכולות של עריכת תכנים, סרטים ואנימציות דרך תובנות חיים שערכתי אשר רציתי להעלות הרבה זמן באופן מסודר ליוטיוב, שיפרתי ללא הכר את היחסים שלי עם הקרובים אלי – הילדים שלי, מיכל, האחים שלי, אבא ואמא. בחלק מהמקרים היחסים היו קפואים עד לא קיימים כלל. זה מעורר בי השתאות והשראה מהגדולה שקיימת באנשים הקרובים אלי שראו יד מושטת לעברם ולקחו אותה בשתי ידיים ואימצו אותי בחזרה אליהם, באהבה, בחיבוק אמיתי. זה כל כך הרבה יותר גדול ומדהים מכל הישג מקצועי שהשגתי עד היום להגיד לאבא שלך בקולך שאתה אוהב אותו בפעם הראשונה בחייך רק לקראת גיל 40, לגלות שאחיך, שלא דיברת איתו הרבה זמן, בעצם מאד דומה לך ולהצליח לאהוב אותו באמת כאדם. זה כאילו חזרנו להיות ילדים תמימים וטהורים שמשחקים בחדר בבית הישן של ההורים, ויש לנו אחד את השני ורק את הרגע הזה עכשיו, כאילו כלום לא מתקיים מחוץ לחדר הזה והכל כל כך שקט, כל כך אוהב וכל כך בטוח.
את מקום הספק, השיפוטיות והביקורתיות בחיי החליפה אהבה ללא תנאי, חמלה והקשבה, למדתי פייתון וערבית מדוברת, התעסקתי בפרוייקט קוד של איסוף וניתוח נתונים על מניות ולמדתי כלים חדשים ויעילים יותר לתקשורת מידע ולקוד נקי ויעיל, בכל תקופת הקיץ נסעתי כמעט כל שבוע לים המלח לבד להתבודד לחופו של חוף מדברי רחוק, לטבול בשקט ומהזמן שלא בוער, טיילתי לבד ועם אבא ואמא שלי בימי כיף של אחד על אחד, התחלתי לאהוב שח-מט ואני משחק עם מיכל ועם הילדים בערב לפעמים במקום לבלות בזמן מסכים, הפכתי למשקיע חכם יותר, במקום ספקולנט רעב, זה נכון בעיקר לזמן שאני משקיע בדברים ובאנשים בחיי, יותר מאשר לשוק ההון בו איבדתי עניין כמעט לחלוטין. אני משחרר מעלי באהבה אנשים שאינם מתאימים לי יותר ובו בזמן, מחבק באהבה אנשים חדשים שלא חשבתי שאתעניין בהם אי פעם. אני אותנטי ואומר באופן ישיר ונעים את מה שאני רוצה ומה שבו אינני מעוניין מבלי להרגיש אי נוחות או אי נעימות, אני מזהה יותר ברור מקומות שבהם פעם הייתי נופל, פיתחתי יכולות של שהות וסובלנות שעוזרות לי מאד להמנע מהחלטות פזיזות ונמהרות, אני מתאמן בשק איגרוף במתינות, תוך כדי הקשבה לגוף שלי שאיתו אני חי בשלום. הוא שירת אותי נאמנה ואני חייב לו טובה ענקית. אני לא נלחם בו - אין בשביל מה. אני ער לנשימה שלי ולתחושות הגוף, נותן לגוף שלי תגבורת של תוספים ומזון בריא כל יום, אוכל מאוזן ובמידות טובות. אני יוצא להליכות ערב במקומות בישוב הקטן שבו אני גר שלא ידעתי שכלל היו קיימים ובדרכים צדדיות בצידי הישוב שבפחדיי חששתי ללכת בהן שנים. למדתי לעשות עבודות אינסטלציה בבית במקומות שפעם פחדתי לפתוח, לפרק ולחקור, אני אבא טוב יותר לילדים שלי, אשר מיטיב איתם ורואה בכל הזדמנות שאני מדבר איתם איך שנים קדימה דברים טריוויאליים כמו לחייך וללטף את פניהם בזמן שהם מראים או מספרים לי משהו, מעצב את הדרך שבה יסתכלו על החיים שלהם ועל עצמם. אני אוהב את מיכל ונמשך אליה יותר מאשר אי פעם בכל 13 שנות היכרותנו. היא יפה בעיניי יותר מאשר ביום שבו פגשתי אותה והיופי, החוכמה והגדולה שלה בעיניי אמיתיים ומוחשיים הרבה יותר מאשר אלו שראיתי כשהכרתי אותה כילדה בת 22. הצחוק נשמע הרבה יותר בבית שלנו – שלי, של מיכל ושל ילדיי. אני צוחק צחוק אמיתי וספונטני, כזה עם קמטים בצדדים של העיניים ודמעות, עם מיכל והילדים במקום לבדי מול פרקים של "סאות’פארק" או "ריק ומורטי". אני ילד כמו כל הילדים שלי - חופשי כמותם ועדיין הדבר הכי יציב שיש בחייהם - בטוח, שמח בחלקו, אופטימי וקשוב. בכל היבט של חיי כיום אני בוחר לראות מעבר לאי אפשר את האפשרות האחרת, הנוספת, זאת שלא העזתי להאמין שזמינה עבורי לפני כן.
אם הייתה לי רק משאלה אחת לבקש לעצמי, היא תהיה שכל חיי אצליח לראות את הגירסה הטובה ביותר של כל אדם שעומד מולי.
אין בסיפור הזה סוף שמח אלא רק התחלה חדשה נהדרת.